משנה ראש עיריית בית שמש יוצא לקרב חזיתי על ייצוג בכנסת במהלך שמרעיד את אמות הסיפים של המפלגות החרדיות. האם לייטנר בונה כאן אסטרטגיה מבריקה שתשנה את פני המפה הפוליטית ותעניק קול למגזר שלם שנותר ללא ייצוג? | לצד הדרמה והחשש מ"גורלו" של הרב אמנון יצחק מול העסקונה, לייטנר מציב חזון של עשייה ציבורית נקייה מאינטרסים אישיים, תוך שהוא נערך למלחמות הפנים חרדיות הסוערות שממתינות לו בבית, מהדרישה לייצוג נשי ועד לפיצוץ הבלתי נמנע בנושאי הגיוס והכשרויות.

מהיום סיעת ׳הציבור החרדי׳ יוצאת לדרך, ומטרתה היא לאגד עשרות אלפי חרדים מעשרות קהילות וסיעות עצמאיות ברחבי הארץ בדרישה לשלב נציג מטעמם ברשימות יהדות התורה וש״ס לכנסת.
בראשות הסיעה עומד משנה ראש עיריית בית שמש מוטי לייטנר (יו"ר סיעת 'דרך'), שהצהיר: "אין מפלגה חרדית בלי הציבור החרדי. הגיע הזמן לייצוג אמיתי ולטיפול באתגרים הבוערים של בני התורה, המשפחות והצעירים החרדים." במקביל, הושק קמפיין ארצי רחב היקף הדורש מהמפלגות החרדיות לקבל את דרישת הייצוג.
אבל מה בעצם מסתתר מאחורי ההצהרה הזו?

המהפכה השקטה של הציבור החרדי

לייטנר, כמו רבים אחרים, מבין שהסיעות החרדיות הולכות ומקצינות. העיתונאים החרדים ברובם, נוטים להתחנף להנהגה מאשר לעשות את עבודתם נאמנה ולבקר אותה. הללו באופן תמוה מכנים את הפוליטיקאים "רבנים", כדי שחלילה הקינדערלאך לא יחשבו שהוריהם מצביעים לאנשים שאינם ממיתים עצמם באוהלה של תורה, אלא לחבורת עסקנים. (כמעט אמרתי עסקונה).
אך הציבור החרדי עבר מהפכה פנימית. בזמן שהרבנים צווחים ככרוכיא כנגד החזקת אייפונים, הציבור הרחב על עסקניו, הם, ונשותיהם, ובניהם ותלמידיהם וכל אשר להם מחזיקים במכשירים הללו. שם הציבור נחשף לעיתונאים אחרים, כאלה שלא מחלקים תוארי "רב" לכל חבר כנסת מצוי, ובנוסף שואלים את השאלות הנכונות ועורכים את התחקירים הנכונים שהובילו לא פעם לחקירות.

מה הציבור החרדי צריך ומה הוא מצפה מהמנהיגים שלו?

כידוע הציבור החרדי בחלקו הגדול הוא ציבור עני, שעבורו דירות נופש, כמו אלו שמיוחסות לעיתים לפוליטיקאים בכירים, הוא לא בהישג יד. הציבור הזה מחפש את הדברים הבסיסיים הכוללים חינוך טוב שיוביל למקצוע ולפרנסה המכבדת את בעליה.
ישנם עשרות אלפי חרדים שרוצים ששם בדיוק יהיו מאווייהם של הפוליטיקאים החרדים, במקום להתמקד שוב ושוב ב"תקציבים ותקציבים". אך מה לעשות שישנן רשתות חינוך המזוהות באופן ישיר עם המפלגות החרדיות, והדבר האחרון שהעסקונה תרצה לעשות זה לדפוק לעצמה את ה'ביזנעס'…
הקהל הזה מתעורר ומבין שהציבור החרדי אינו מקשה אחת. פתאום מתברר שאותם "קנאים מתקני עולם" הם לא בדיוק הרוב החרדי, ולא כל עין חרדית רושפת שנאה יוקדת כלפי העולם שבחוץ. רבים פשוט מחפשים דרך לשרוד בכבוד באזור הדמדומים הנע לעיתים בין האסור למותר.

נאיביות או תרגיל מבריק?

לייטנר מדבר אל הח"כים בשפה פשוטה: "אנחנו לא חסידות המונה עשרת אלפים איש המקבלים נציגות של כבוד אצלכם בסיעה, אנחנו ציבור ענק של 70,000 איש. הקמתי את סיעת 'הציבור החרדי' יאמר להם לייטנר המייצגת ציבור ענק שמבקש ייצוגיות, ואני דורש מקום ריאלי במפלגות שלכם."
לכאורה כמה נאיביות יש בבקשה הזו? האם לייטנר באמת חושב שקבוצת העסקנים שמזינה את הרבנים תרצה חבר כנסת שתומך בפתיחת ממ"חים, כזה שיפגע להם כביכול בשליטה ובעסקים? ממש לא.

לייטנר רחוק מלהיחשד כתמים. הוא יודע שהעסקונה החרדית התרגלה לחיות לבד, ללא שותף זר מבחוץ. היא סיגלה לעצמה הרגלי רווקות קבועים בתוך דירת חדר סגורה, כשעל אדניה מונחים עציצים זרועי שנאה כלפי האחר וכלפי מי שלא מיישר עמה קו. הסיעות החרדיות לא מחפשות נציגים שהובאו מטרקלין היכלות החוכמה, אלא נציגים שיהיו בובות של מרן היו"ר. מי שמעז לערער על מנהיגותו של הבוס, שומע מיד את צמד המילים המוכר: "תצא בחוץ, זה עוין זה".
אם כך, מה מסתתר מאחורי המהלך הזה שנראה על פניו נאיבי? להערכתנו, מדובר בתרגיל מבריק. ביום מן הימים, כשהכוח שלו יגדל והעסקונה תבוא אליו בטענה "למה לא הצטרפת אלינו? היינו נותנים לך את המקום ה-119", הוא יוכל לזקוף את קומתו, להלך קוממיות ולצרוח במלוא הגרון: "ביקשתי, ואתם לא רציתם".
לאמר: זו הדרך שעמה הוא מרפד את עצמו כדי שלא יקבל חבטה חזקה כמו שקיבל בזמנו הרב אמנון יצחק שכל חטאו היה שפתח סיעה ממול.

הפרישה מהמועצה: נטישה או צעד הכרחי?

ברמה המקומית, לייטנר נחשב לאחד מחברי המועצה החרוצים. הוא לומד את הדברים ביסודיות לפני שהוא ניגש להצבעה, ויש לו יכולת גיוס כספים, כישרון שחסר לרבים וטובים החושקים להגיע לבית המחוקקים.
השאלה הנשאלת היא: האם ראוי לעזוב באמצע הקדנציה את הציבור שנתן בך אמון (לאחר ששני מנדטים שלחו אותך למועצת העיר), רק כדי לרוץ לכנסת? התשובה מורכבת, אבל בגדול, כן.

• המשך השפעה: ראשית, הוא אינו זורק את המפלגה לפח, הוא ימשיך לתמוך ולהכווין אותה מבחוץ.
• העברת שרביט: שנית, הוא מפקיד את המפתחות בידיים טובות וראויות, לידיו של חבר מועצת העיר יונה קאופמן.
• מחויבות ציבורית: שלישית, לייטנר לא נוטש את העשייה הציבורית כדי לעשות לביתו כפי שעשה בעבר ראש העיר שמוליק גרינברג שעזב את ספינת "דגל התורה" המקרטעת לטובת ניהול מחלקת חינוך חרדי בעיריית ירושלים.
• ניהול עירוני תוקע: והדבר האחרון והחשוב מכל, לייטנר הגיע למועצת העיר עם כוונות טובות, אך בסביבתו יודעים לספר כי בעידן הנוכחי של שמוליק גרינברג, הדברים פשוט תקועים ולא זזים. עם יכולת ניהול כושלת קשה לקדם דברים טובים, ולכן לייטנר מעדיף להשקיע את הפוטנציאל שלו בכנסת, שם יוכל לעזור לא רק לקהל מצביעיו בבית שמש, אלא לציבור הרחב מהארץ כולה.

הקשיים

הצרות שבדרך

אם כן הדרך לכנסת עבור מוטי לייטנר לא תהיה פשוטה, אנחנו עוד נשמע הרבה על ביזוי תלמידי חכמים, נראה סיעות שלמות עולות לקברי צדיקים על מנת לבקש סליחה על ביזוי מרן, והאדמו"רים זצוק"ל.
אנו נהיה עדים להחרמות גידופים, ועוד. העסקונה בבית שמש תבקש להוציא את סיעת דרך מהקואליציה, כמו שמתנהגים אלו שחייהם הפוליטיים תלויים על זמן שאול.
בסופו של דבר, סיעות חרדיות מתחרות קום יקומו, המפה במגזר החרדי כבר השתנתה מזמן, וכבר היום כולם מבינים כי מי שמאפשר לאותם אלו שאינם עובדים חיי הגות שלווים, הם אותם אלו שכן עובדים, ולאותם אלו שעובדים אין שום ייצוג בכנסת.
קצה נפשם להיות הכושי שעשה את שלו ויכול ללכת, הם רוצים סיעה משלהם.

הצרות מבית, הציבור שכבר לא מוכן לשתוק

לאחר שמיפינו את החזית והצרות שצפויות ללייטנר מבחוץ, הגיע הזמן לדבר על האתגרים המורכבים לא פחות שיחכו לו מבית. הציבור החרדי המודרני הוא ציבור דעתן, ביקורתי ומגוון להפליא. הנשים החרדיות, למשל, כבר מזמן לא מסתפקות בלהיות שקופות וצפויות לדרוש שילוב של חברת כנסת משלהן במקום ריאלי. ואם חשבתם שבכך הסיפור נגמר, מתברר שהוא אפילו עוד לא התחיל, וכל זה עוד לפני שפתחנו את תיבת הפנדורה של חוק הגיוס לצה"ל, או נגענו בתפוח האדמה הלוהט של מונופול הכשרויות.