במקום בו נגדעו חייהן של תלמידות "עמל", התייחדו המשפחות השכולות עם זכרן של הבנות בטקס מרגש | משה שטרית בדברי פרידה מצמררים: "הלכנו באותם מסדרונות, הרצח הזה הוא חלק מהזהות של כולנו".
עבור הדור הצעיר בבית שמש, "נהריים" הוא אולי רק שם של אתר הנצחה בצפון, אך עבור ותיקי העיר מדובר בטראומה ששינתה את פניה של הקהילה לעד.
הטבח בנהריים: ב-13 במרץ 1997, ד' באדר ב' תשנ"ז, יצאו תלמידות בית הספר המקומי "עמל" לטיול שנתי ב"אי השלום" בנהריים. בעודן יורדות מהאוטובוס, חייל ירדני שעמד בעמדה סמוכה פתח באש תופת לעברן. שבע בנות, נירית כהן, סיוון פתיחי, יעל מאירי, נטלי אלקלעי, קרן כהן, שירי בדייב ועדי פלס ז"ל נרצחו בדם קר.
ביום שני האחרון, 29 שנים אחרי אותו יום שחור, שבו המשפחות השכולות יחד עם הנהלת בית הספר "עתיד שחר" (לשעבר עמל) ונציגי העירייה אל זירת הרצח. היום החל בצעדת זיכרון עם תחנות הדרכה לאורך המסלול, והסתיים בטקס מרכזי באתר ההנצחה "גבעת הפרחים".
הטקס, שנערך בשיתוף עיריית בית שמש וקק"ל, כלל קטעי שירה מרגשים של להקת "בין השמשות", קריאת פרקי תהילים ונטיעת עצים חדשים, סמל לחיים הממשיכים לצד הכאב הבלתי נגמר.
את עיריית בית שמש ייצג בטקס משנה ראש העיר ומחזיק תיק תרבות ואירועים משה שטרית.
שטרית, שגדל בבית שמש באותן שנים והכיר את הבנות ממסדרונות בית הספר, נשא דברים מרגשים שחיברו בין האסון האישי לזהות העירונית.
אנחנו עומדים כאן היום, בנהריים, עשרים ותשע שנים אחרי רצח שבע הבנות. הרבה זמן.
אבל האמת היא שהזמן, במקרה הזה, מרגיש כאילו עמד במקום. הזיכרון נשאר חד, חי ונוכח, לא רק ככאב, אלא כחלק מהזהות שלנו.
הבנות נרצחו בטיול שנתי. קשה לעכל את זה. וכשאנחנו עומדים כאן היום מול כל הירוק הזה, כל השלווה הזאת הפער בין היופי לבין מה שקרה כאן צורב במיוחד.
אני צעיר מהבנות בשנתיים; למדתי באותו בית ספר אמי"ת פירסט. ישבתי באותן כיתות, הלכתי באותם מסדרונות ממש, חונכתי על ידי אותם המורים.
וגדלתי באותה בית שמש הקטנה והמשפחתית של פעם.
עבור כל מי שהיה חלק מבית שמש באותן שנים, הרצח הזה איננו זיכרון רחוק. הוא חלק מאיתנו. משהו שגדלנו איתו, משהו שנשאר איתנו עד היום.
עשרים ותשע שנים, הרבה השתנה כאן, וגם הרבה נשאר אותו הדבר.
לפני קצת יותר משנתיים החיים שלנו השתנו.
תחושת הביטחון של כולנו נסדקה.
היו לנו הרבה נהריים ביום אחד שחור במיוחד.
רצף אירועים שלימד אותנו שוב עד כמה הקיום שלנו שברירי בשכונה הזאת.
ושמולנו עומדים אויבים שאין להם קווים אדומים.
אויבים שלא רואים הבדל בין חיילים לאזרחים, ולא בין מבוגרים לילדות בטיול שנתי.
כי שפיכת דם יהודי, כל יהודי, גוברת על כל התלבטות מוסרית (אם בכלל הייתה כזאת).
לא רק הביטחון העסיק אותנו בשנים האחרונות, אלא גם יחסינו פנימה.
בימים אלה אנחנו יודעים מחלוקות עמוקות, קיטוב וכאב. אבל יש גם בחירות אחרות, בחירות של חיבור, של אחריות, של התעקשות על ה"יחד".
ובמקום הזה בדיוק עומדת אורנה שמעוני היא אולי מתגוררת כאן, אבל מבחינתי אורנה לגמרי בית שמש.
גם אם אנחנו שונים, גם אם לעולם לא נצביע לאותה מפלגה, גם אם אידיאולוגית אנחנו חלוקים.
העשייה שלה למען הבנות עשרות השנים שהיא מקדישה להנצחתן, כל אלו הם גשר מעל מחלוקות, מעל מחנות, ומעל כל הרעש המיותר.
זה גשר שמנצח ויכוחים, זה גשר שנמתח מעל שמאל/ימין, מעל קיבוץ/עיירת פיתוח או כל דבר אחר שמפריד בינינו, זה גשר חזק, גשר יציב.
אורנה מזכירה לנו, בעמל עשר אצבעותיה והבהירות המוסרית היוצאת מגרונה שכאשר צריך, עם ישראל יודע להיות ביחד, להתמקד במשותף, לבחור בזיכרון ובחיים, ולהתעלם מזוטות.
תודה עלייך אורנה.
יהי זכרן של שבע הבנות שלנו נצור ושמור בליבנו לעד.
ומי ייתן שנדע לנהוג איש ברעהו באופן ראוי לכבודן ולזכרן.
