טור דעה // הסיפור על החזון שנחנק והמציאות שהרימה ראש
כבר בהתחלה נשים את האמת על השולחן: בניית שכונת נווה שמיר (רמה ה’) לא התנהלה כמו שצריך, והמספרים לא משקרים. ברמה ד’ כבר מאוכלסות למעלה מ-6,000 משפחות. יש שם עשרות חנויות, מרכזים מסחריים, קניון אחד פעיל וקניון שני שעומד לקראת סיום ואילו בנווה שמיר ישנן 1,600 משפחות שחיות בתוך אתר בנייה, ללא מרכז מסחרי אחד לרפואה ובלי תנאים מינימליים של איכות חיים.
איך שתי שכונות שתכנונן הושלם כמעט באותו זמן הגיעו לתוצאות כל כך שונות?
על מנת להבין את פשר המצב שבו שכונה אחת דוהרת קדימה בזמן שהשנייה מדשדשת, נדרשנו ל”כהן הגדול” של עולם התכנון והבנייה דאז, מי שהחזיק את תיק ההנדסה חבר מועצת העיר משה מונטג, המשמש עבורנו בטור זה כ”מורה נבוכים”.
בזמנו של אבוטבול ומונטג נבנו רמה ג’1, רמת אברהם, שכונת המע”ר מ’3 ואף החלו לבנות את ג’2 אבל הביקוש של המגזר החרדי רק הלך וגדל.
ואז כבמטה קסם וללא סיבה הנראית לעין הגיעו מי שהגיעו להסכמה שיקצו שכונה גדולה לחרדים ושכונה קצת יותר קטנה לחילוניים.
המגזר החרדי יקבל את רמה ד’1 2 3 4 5, ואילו המגזר הכללי את רמה ה’1 2.
הדיל שנולד בחדרי חדרים
מונטג מגלה שהחלוקה המקורית רמה ד’ לחרדים ורמה ה’ למגזר הכללי לא נבעה רק מאידיאולוגיה, אלא מאילוץ פוליטי. “הסיעות הציוניות בלמו אותנו”, הוא משחזר. כדי לשחרר שכונות חרדיות לבנייה, נאלצה ההנהגה דאז להסכים עם המדינה להקצאת רמה ה’ למגזר הכללי.
אלא שאז השלטון התחלף, ועל כס ראש העיר ישבה ד”ר עליזה בלוך שלקחה את ההסכם הזה ברצינות, הייתי מוסיף ברצינות יתרה. היא לקחה את נווה שמיר כפרויקט הדגל שלה, וכבר בראשית כהונתה היא חנכה את הקאנטרי קלאב, קאנטרי שעד היום בנייתו לא הושלמה בגלל עניינים כאלה ואחרים (בעיקר אחרים), ומי שעמד בדרכה הם לא החרדים וגם לא הרבנים, אלא המדינה, כאשר ביד אחת היא הבטיחה שכונה למגזר הכללי וביד השנייה שיווקה דירות ב”מחיר למשתכן”. התוצאה? השוק הכריע. רוב חרדי זכה בדירות, והקלפים נטרפו.
בניסיון להציל את החזון, קידמה ד”ר בלוך את רעיון ה”הצרחה” (מלשון צריח בשחמט), ניסיון לאפשר לחרדים שזכו בנווה שמיר להמיר את זכייתם לרמה ד’ ולהיפך. מונטג מתפלא עד היום איך המשפטנים דאז אישרו מהלך כזה, שעלול ליצור תקדימים מסוכנים של “הצרחות” גם מעיר לעיר, אין לדבר סוף אומר מונטג.
חבר המועצה דאז, חיים זמורה, עמד כחומה בצורה וקרא לזוכים החרדים לא לוותר על הזכייה. התוצאה: הבנייה התעכבה. וכשזו מתעכבת אומר מונטג, אזי גם המכרזים למסחר נתקעים, כי אלו יוצאים בשלב מאוחר יותר, והתושבים נותרו ללא מענה.
מנגד ד”ר בלוך ראתה בעיכוב הזה ברכה, הוא איפשר לה ללכת ו”לעשות נפשות” על מנת למלא את נווה שמיר עם כמה שיותר משפחות מהמגזר הכללי.
ואכן מידי יום שישי היא היתה מתייצבת בשכונה, מזמינה משפחות ומשכנעת אותם לגור בנווה שמיר.
חטא נוסף במחדל של נווה שמיר, אומר מונטג, הוא עיכוב בניית בתי הספר בשכונה. בשל בעיות פוליטיות והוויכוח האינסופי על זהות מוסדות החינוך, הבנייה נבלמה לחלוטין והשתחררה רק תחת השלטון הנוכחי. לשיטת מונטג, מדובר בכשל בסיסי בניהול: “השיטה חייבת להיות קודם בונים ורק אחר כך מתווכחים מי יקבל מה”. בנווה שמיר, הוויכוחים הפוליטיים גרמו לכך שפשוט לא בנו, והתושבים נותרו ללא מענה חינוכי בשכונה.
“הלקח הוא לקחת את כספי הסכמי הגג ולהשקיע אותם מהיום הראשון במבני ציבור”, אומר מונטג. ברכסים (ישוב חרדי) זה עובד, מבני הציבור עומדים עוד לפני המגורים. בנווה שמיר, הוויכוח הפוליטי על “מי יקבל מה” עצר את הבנייה. רק בשלטון הנוכחי העסק התחיל להשתחרר, אבל הפער כבר נפתח.
המבחן האמיתי בדרך
היום, נווה שמיר היא יציר כלאיים: שני שליש חרדים ושליש מהמגזר הכללי, כמו ברמה א’, אלא שבנווה שמיר המצב קצת שונה מאחר וישנן קהילות חסידיות אדוקות שאין ברמה א’.
המבחן האמיתי מסכם מונטג, יהיה ברגע שזוכי “מחיר למשתכן” יוכלו למכור את דירותיהם, אז נראה מי נשאר ומי עוזב.
בינתיים, ברמה ד’ גוזרים סרטים לקניונים חדשים, ובנווה שמיר? שם עדיין מחכים בקוצר רוח למרכזים מסחריים.
יש שיאמרו כי השכונה התעכבה בגלל חברי מועצת העיר החרדים, ויש שיאמרו בגלל אובר מוטיבציה של ד”ר בלוך לכפות על החרדים לעזוב את השכונה, והאמת היא תמיד נמצאת אי שם באמצע, תקועה לה במרכז הנוחות, בדויק כמו שכונת נווה שמיר.
