דוברו של חבר הכנסת צבי סוכות ומי שניהל מאבקים עיקשים נגד הקיצוניים ברמה ד', עוזב את הפנטהאוז בבית שמש ועובר עם משפחתו לחווה מבודדת בבקעת הירדן
יוסי ריינר מי שהיה עוזר דובר עיריית בית שמש בתקופת עליזה בלוך וכיום משמש כדובר של חבר הכנסת צבי סוכות, מודיע על עזיבת העיר. ריינר שהתגורר ברמת בית שמש ד', שכונה למודת מאבקים בין גורמים קיצוניים לחרדים מודרניים, היה בין המשפחות הבודדות שהקימו במקום גרעין חרדי-מודרני ונלחמו ללא חת בקיצוניים.
במסגרת מאבקיהם בשכונה, עבד ריינר כתף אל כתף עם הפעיל החברתי יוסף רוזנברגר. השניים פעלו מול צופרי השבת של הקיצוניים המשמיעים שירים חסידיים, כאשר רוזנברגר רכש צופרים יעודיים שהשמיעו לקראת שבת שירים בנוסח עדות המזרח ושירים מודרניים. ריינר אף הגדיל לעשות ונידב את מרפסת ביתו לטובת הצבת הצופרים לאחר שהורדו מהגג, צעד שהוביל למתיחות ולמריבות עם חלק מהשכנים.
כעת, ככל הנראה בהשפעת פעילותו לצד חבר הכנסת סוכות, שבעצמו מתגורר בהתנחלות ביישוב יצהר שבשומרון, החליט ריינר לעזוב את בית שמש יחד עם אשתו אסתי ובניהם אור והלל, ולעבור להתיישבות בבקעת הירדן.
אין ספק כי לחרדים המודרנים ברמה ד', עזיבתם הצפויה של משפחת ריינר שעמדה בחוד החנית במאבק מול הקיצוניים תהיה מכה קשה.
מערכת 'מיטב' מאחלת להם יישוב טוב, והצלחה רבה בהמשך הדרך.
לאחר יום של מאבקים סוערים, יוסי ואסתי ריינר משוחחים עם ראה"ע עליזה בלוך
מכתב הפרידה המלא של יוסי ריינר:
אנחנו עוזבים את הפנטהאוז המפואר שלנו בבית שמש ועוברים לגור בחווה מבודדת ע"י בקעת הירדן, סמוך לכפר פלסטיני עוין.
אני כותב את המשפט הזה ועדיין מתקשה להאמין שהוא אמיתי.
כל חיי קראתי על ציונות, על יישוב הארץ, על מסירות הנפש של המתיישבים ועל 11 הנקודות שעלו על הקרקע בלילה אחד בשנת 1946. על החלוצים של פעם, על אנשים שעזבו הכול ומסרו את עצמם למען חזון, על יישוב ארץ ישראל לא בדיבורים, אלא בידיים וברגליים.
קראתי, התרגשתי, ותמיד קיננה בי התחושה שגם אני רוצה להיות חלק מהדבר המופלא הזה. לא רק לספר על ציונות, לא רק להתרגש מסיפורים של אחרים, אלא לקום ולעשות.
עכשיו החלטנו להפסיק לקרוא את ההיסטוריה, ולהתחיל לכתוב אותה.
אחרי המון מחשבות, לבטים ושיחות אל תוך הלילה, קיבלנו אסתי ואני החלטה משותפת ואמיצה שתשנה את החיים שלנו.
שנינו הוצאנו רישיונות נשק. אנחנו עוזבים את הפנטהאוז המפואר שלנו בבית שמש, נפרדים מהמשפחה שעטפה אותנו, מהקהילה המדהימה מהחברים הקרובים אלינו, מוותרים על הנסיעה הקצרה לעבודה שלי בירושלים, ואורזים את החיים שלנו בדרך למקום חדש.
לאן אנחנו עוברים?
לחווה מבודדת, בארץ לא זרועה, סמוך לכפר פלסטיני עוין. אנחנו נהיה המשפחה השנייה בלבד שמגיעה להתגורר שם.
החווה הזאת היא קו בלימה ממשי שעוצר את השתלטות האויב על שטחי ארץ ישראל מסביב לכפר. כשביקרנו בחווה נוכחנו לדעת שבשטח עצמו ישנם מבנים נטושים שנבנו ע"י פלסטינים לפני שבעל החווה הגיע למקום.
אנחנו מגיעים לשם כדי ליישב את הארץ בגופנו. להקים בית, לגדל ילדים, לשמור על האדמה וליצור מציאות שלא תאפשר בעתיד הקמת מדינה פלסטינית בלב ארץ ישראל.
אני לא משלה את עצמי. זה יהיה מסע מורכב.
אסתי אולי תצטרך למצוא עבודה חדשה. נצטרך למצוא לאור שלנו בן ה-4 מסגרת איכותית וערכית. נתרחק מהחברים, מהקהילה, מהחנויות, מהכבישים ומהנוחות שהתרגלנו אליה. נחליף את תחושת הביטחון המוכרת בחיים שבהם האחריות הביטחונית היא חלק מהשגרה. כן. נצטרך לחיות על החרב.
אין לנו ספק שיהיו רגעים לא פשוטים. יהיו פחדים. יהיו קשיים. כנראה שיהיו גם ימים שבהם נתגעגע לבית שמש ולחיים שהיו לנו.
אבל הלב שלנו שלם.
אנחנו מגשימים חלום ענק. חלום לילדים שלנו, יהונתן אור והַלֵּל שָׁלֵם, וחלום אידאולוגי שחשבנו עליו במשך שנים.
אנחנו רוצים שהילדים שלנו יגדלו בידיעה שערכים הם לא רק משפטים יפים שמלמדים בבית הספר. ערכים הם הבחירות שאתה מוכן לעשות, הדברים שאתה מוכן לוותר עליהם והמחיר שאתה מוכן לשלם למען מה שאתה מאמין בו.
אנחנו יוצאים לשליחות משפחתית, ציונית וערכית.
זה יהיה מאתגר. לפעמים אולי גם קשוח. אבל אני יודע שכל בוקר שנקום שם, כל עץ שניטע, כל אור שנדליק וכל צחוק של הילדים בחצר יהיו חלק ממשהו גדול הרבה יותר מאיתנו.
אנחנו לא יודעים בדיוק איך הדרך הזאת תיראה.
אנחנו רק יודעים שהגיע הזמן לצאת אליה.
משהו חדש מתחיל.
